יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

חג החנוכה –היבטים פסיכולוגיים

כילד אני זוכר היטב את חג החנוכה כאחד החגים המשמעותיים ביותר עבורי, השירים "באנו חושך לגרש" "מעוז צור" ו"ימי החנוכה" הפכו להיות מנכסי צאן הברזל של חוויות ילדותי. בשיעורי ההיסטוריה ניתן הדגש הכה חשוב כיצד נלחמו מעטים מול רבים, המכבים אשר נצחו את היונים השולטים בארץ ישראל.

מאת: ירון זיו

החלק ההרואי בו קורא מתתיהו החשמונאי: "מי ל ה' אלי" נצרב בתודעה הלאומית כסמל לתעוזה ואומץ עילאיים של קומץ אנשים אשר מוכנים לחרף את נפשם כדי להגן על דתם ואמונתם.

לימים כשבגרתי והפכתי להיות איש מקצוע העוסק בטיפול נפשי, הבינותי כי לכל סיפור, לכל אגדה, ולכל חג שלנו, קיימת מהות שמעבר, מהות שהינה יותר גדולה מהאירועים עצמם, מהות שנוגעת בהווייתנו האנושית והופכת להיות חלק מן הנרטיב האישי והלאומי של כולנו.

האם אנו נאמנים לעצמנו ולמי שאנחנו?
לחג החנוכה משמעות פסיכולוגית עמוקה מעין כמוה שכן ההתמודדות האמתית בעיני היא לא עם היוונים שבחוץ אלא עם המתייוונים שבפנים.
המלחמה בהיבטה ההיסטורי התנהלה בין המכבים ליוונים אולם המלחמה בהיבטה הפסיכולוגי התנהלה בקרב העם היהודי עצמו בין הפלגים השומרים על האותנטיות היהודית לבין הפלגים בעם אשר התבוללו ואמצו לעצמם ערכים של תרבות יוון וניסו לאמצם לתוך מהותם היהודית.

השאלה העיקרית אותה חייב האדם לשאול את עצמו היא האם הוא חי את חייו באותנטיות ואמת עם עצמו, האם הוא באמת נאמן למי שהוא האמת או שמא הוא חי לא את חייו האמתיים, לא את עצמו ,אלא חיי חיים מזויפים, שקריים. מלאי מסכות ותדמיות.

הסוציולוג הידוע ד"ר ארוין גופמן את הספר: "הצגת האני בחיי היום יום" בספר זה עושה ד"ר גופמן את האבחנה בין ה"אני" הפרטי לבין ה"אני הציבורי והוא מדגיש  את הפער בין הצורך לעטות מסכה, ליצור תדמית כמעין משחק ,כ"אני" ציבורי בו אנו איננו מציגים עצמנו באותנטיות ובאמת כפי שאנחנו לבין "האני" הפרטי שהוא אינטימי וגלוי רק לאנשים ששיש לנו אמון מלא בהם.

דיאלוג בין האני האמיתי לשקרי

ויליאם שייקספיר

סר ויליאם שקספיר כבר אמר כי "העולם הנו במה וכי כולנו שחקנים בה" משפט המזכיר את מושג הפרסונה אותו מביא הפסיכולוג הידוע קרל גוסטב יונג.
הדיאלוג בין האני האמתי לבין האני השקרי הנו דיאלוג המתפתח משחר ילדותנו כדיאלוג הנוצר בין הרצונות והדחפים שלנו לבין הדרישות, הנורמות והערכים המצופים מאיתנו.

המתח אשר נוצר בין הרצון והדחף לממש את עצמו ובין הנורמות והאיסורים החברתיים את מימושו של הדחף, מתח זה כפי שמדבר עליו פרויד כמתח בין הסופר אגו לבין הליבידו יוצר בתוכו את פוטנציאל התפקוד הבריא מחד ואת פוטנציאל הנוירוטיות מאידך.

כן במידה והאדם חי את כל חייו ע"פ דחפיו ורצונותיו ללא כל מעצור וללא כל גבול, יכולתו להסתגל ולהשתלב בחברה היא מוגבלת ואדם כזה ימצא עצמו מחוץ למעגל החברתי בבדידות רבה.

מצד שני אם האדם מוותר לחלוטין על רצונותיו ועל אישיותו רק כדי להיות חלק מן החברה הרי הוא לא חי את עצמו ואת מי שהוא אלא הופך להיות "מריונטה" של ציפיות ודרישות חברתיות.
הבדיקה הבלתי פוסקת את התנהלות חיינו כדיאלוג בין "צריך" לרוצה" מהווה את מהות השאלה הבסיסית בחיים מי אני? מאין אני בא? מה מרכיב אותי? וכיצד אני יודע מתי אני נגמר ואדם אחר מתחיל, מתי אני נגמר והחברה מתחילה. זהו תהליך של בדיקת גבולות בלתי פוסק לו אנו נדרשים בכל פעם מחדש.

שביל הזהב בין האני הפנימי לדרישות החברה
אם נסתכל על תהליך זה כרצף בין קטבים נוכל לראות בקצהו האחד את האדם האינדיבידואליסט אשר דואג לבדל עצמו מן החברה ע"י הצבת גבולות נוקשים אשר לא מאפשרים השפעה חברתית כלשהי ובקצהו השני נמצא הקונפורמיסט המוחלט אשר מתמזג לחלוטין עם הנורמות החברתיות מפחד להימצא בקונפליקט ומפחד להדחות ע"י החברה, הופך להיות מרצה ומטשטש גבולות פנימיים, פלואידי וחסר עמוד שדרה פנימי.

המשימה המוטלת עלינו היא למצוא את שביל הזהב בין האני הפנימי לבין הדרישות והנורמות החברתיות דהיינו כיצד להשתלב בחברה, להיות חלק ממנה ועדיין לשמור על המהות הפנימית של מי שאנחנו.

רבי מנחם מנדל מקוצק מיטיב לתאר זאת באמצעות המדרש הבא:
"אם אני- אני משום שאני- אני ואם אתה- אתה משום שאתה- אתה הרי אני זה אני ואתה זה אתה, אבל אם אני –אני משום אתה-אתה ואתה-אתה משום שאני-אני הרי אני לא אני ואתה לא אתה".

אנטיוכוס בכל אחד מאיתנו

אנטיוכוס אפיפנס

וכיצד כל זה מתקשר בעיני לחג החנוכה? המהות הפנימית של החג היא אינה ניצחון חוץ אלא ניצחון פנים. המלחמה המשמעותית של האדם היא לא עם היונים שבחוץ אלא עם החלקים ה"מתייוונים" שבתוכו.
הקולות "המתייוונים" שבתוכנו הם הקולות "הזרים" שבתוכנו, הקולות אשר אמצנו אותם אבל הם לא אנחנו באמת. כשם שהיה הדיאלוג בין "ההתייוונות" אשר העריצה את תרבות הגוף והאסתטיקה לבין היהדות שהינה תרבות הרוח המתעלה מעבר לגשמי ומקדשת את הרוחני,הדיאלוג הזה הוא רפרזנטציה של החוץ בין יהודה ליוון.

אנטיוכוס הוא אינו רק שליט יוון ביהודה, בכל אחד מאתנו יכול להימצא אנטיוכוס כזה, השפעות "זרות" קולות" זרים אשר לאט לאט מוטמעים בנו ושאלת השאלות היא האם נטמע ונתבולל בתוכם לחלוטין או נשמור על מקוריות ואותנטיות של עצמנו.

לסיכום,
חג החנוכה קורא ומזמין אותנו לערוך בדק בית עם עצמנו, לשאול את עצמנו מהם החלקים האמתיים בבית הפנימי שלנו ומהם החלקים ה"מתייוונים" שבתוכנו, אותם חלקים שאינם אנחנו באמת, שאינם באמת מייצגים ומגדירים את האני שלנו, שומה עלינו לבדוק בכל פעם מחדש את ההתנהלות שלנו האם היא ממקום אותנטי ונכון לנו או שהיא מייצגת קולות שהם לא שלנו באמת. שהרי בסופו של דבר מהותו של האדם היא לחיות את חייו בצורה אותנטית ואמתית ולהיות נאמן למהותו הפנימית כפי שמיטיב לתאר זאת רבי זושא במדרשו כאשר אומר: אינני פוחד שכשאעלה מעלה עלה ישאל אותי בורא עולם מדוע לא חייתי את חיי כמו משה רבנו, אני פוחד שישאל אותי בורא עולם מדוע לא חייתי את חיי כרבי זושא"

חג החנוכה הוא חג של זהות אישית, חג של בדק בית פנימי, של טיהור וקילוף חלקים בתוכנו שהם בבחינת פרסונה ותדמית, קילוף מאני שקרי "מזויף" מתדמיות ומסכות המרחיקות אותנו מאינטימיות עם עצמנו
מי יתן ונדע להאיר בנרות חנוכה את הנפש הפנימית, נדע לגרש את חושך הזיוף ונקדש את אור האמת והאותנטיות לחיים איכותיים יותר, מלאים יותר ואמתיים יותר עם עצמנו ועם העולם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה